"אני רוצה להוציא קלף שיתאר מה אני מוכן לעשות כדי להצליח?" הצהיר. ואני הרגשתי משהו חזק שהיה באפי באותו הרגע. משהו בטוח ונחוש.

התבוננתי באפי בוחר קלף, מפשפש, חושב, לוקח ומחזיר לשולחן. במבט חזק ונוקב הוא עבר על כל הקלפים ואז בבטחה הניח מולי את הקלף שבחר.

"מה בקלף הזה משקף את מה שאתה מוכן לעשות כדי להצליח?" שאלתי.

ואפי ענה בנחישות: "לעבוד קשה. אני מוכן לעבוד קשה, להזיע, להתאמץ כדי להצליח. היום אני מבין שלא באמת נכנסתי עד הסוף בדברים שעשיתי,

הייתי עושה בערך, כמעט טוב, זה הציון שהייתי נותן לעצמי על חריצות ומאמץ".

"ומה השתנה?" שאלתי.

אני מבין שבחרתי לעשות בערך כי ככה היו לי כל התירוצים שבעולם למה זה לא מצליח, למה לא הולך לי.  ועכשיו אני מבין שזה בידיים שלי,

אני אעבוד קשה ואוכיח לעצמי קודם ואז לעולם, שאני כן יכול להצליח. ממש כאילו הייתי בתחנת הרכבת אבל בחרתי כל פעם לא לעלות ואז לקטר שפספסתי את הרכבת.

עכשיו אני עולה. מה זה עולה? אני נהג הקטר.